בתקופת זמן אחרת היו לי המון מקומות לברוח אליהם ולהירגע. אם זה היה בקפה הילל או שאולי בדיזי, אפילו הייתי יושב מדי פעם ב"אר-קפה". היתרון המובהק במקומות האלו שהם פשוט מנתקים אותך, גורמים לך לחשוב קצת שונה.

כשאתה נמצא בבית אתה עדיין קבור בתוך מסגרת, מסגרת ביתית אמנם אך מסגרת. לי לא יוצא שם שום פרץ של יצירתיות. פרצי היצירתיות הכי טובים שלי תמיד קורים כשאני יוצא מהמסגרת אם זו הביתית או של העבודה. לא הייתי מסוגל לעבוד בבית גם זה היה המקום היחיד שהיה מותר לי לשהות בו.

אבל יש כאלו שלא מצליחים, אני יושב עכשיו בקפה הילל ומולי יושבת בחורה שעובדת על הלפ-טופ שלה, אני באתי כדי לעבוד פה על הסרט והאתר של "המסע שלי", מסביבנו יש המון רעש שהוא די צפוי בשבת אחרי צהריים ברח' רוטשילד בתל -אביב. אני אישית מרוצה מהרעש הזה שיש סביבי כי הוא עוזר לי להתנתק, אבל הבחורה שמולי מתעצבנת על כל בכי קטן של תינוק או על כל דיבור של שתי נערות ששותות קפה שולחן לידנו. היא רוטנת ונושפת לתוקעת מבטי שנאה ב"מרעישים". רציתי להציע לה אוזניות שתחבר למחשב שלה ותפעיל קצת מוזיקה, אבל בטח גם זה היה מעצבן אותה. רעשי מכונת הקפה ושיחות עובדי המקום ממש מקוממות אותה ושוב היא נושפת ונושפת פעם דרך האף ופעם דרך השיניים.

לי זה נראה מעניין, שדווקא אני שבכל מקום אחר חוטף עצבים על כל רעש סביבתי שקורה, אם זה רעש של מישהו אוכל ( זה יכול להרוג אותי) או כשמישהו עושה "ממצצ.." כשהוא לוקח שלוק מהשתייה שלו, דווקא אני לא מתעצבן מכל הרעש שקורה פה. להפך , אני מאד נהנה.

מעניין מה תהיה התגובה שלה כשיצטרף אלי פה מישהו ונתחיל לדבר על הא ודא.

שתתמודד.

עדכון ….
היא אכן עשתה ים קולות של נשיפה ומבטי שנאה כשהצטרף חבר והתחלנו לדבר.