בתקופת זמן אחרת היו לי המון מקומות לברוח אליהם ולהירגע. אם זה היה בקפה הילל או שאולי בדיזי, אפילו הייתי יושב מדי פעם ב"אר-קפה". היתרון המובהק במקומות האלו שהם פשוט מנתקים אותך, גורמים לך לחשוב קצת שונה.

כשאתה נמצא בבית אתה עדיין קבור בתוך מסגרת, מסגרת ביתית אמנם אך מסגרת. לי לא יוצא שם שום פרץ של יצירתיות. פרצי היצירתיות הכי טובים שלי תמיד קורים כשאני יוצא מהמסגרת אם זו הביתית או של העבודה. לא הייתי מסוגל לעבוד בבית גם זה היה המקום היחיד שהיה מותר לי לשהות בו.

אבל יש כאלו שלא מצליחים, אני יושב עכשיו בקפה הילל ומולי יושבת בחורה שעובדת על הלפ-טופ שלה, אני באתי כדי לעבוד פה על הסרט והאתר של "המסע שלי", מסביבנו יש המון רעש שהוא די צפוי בשבת אחרי צהריים ברח' רוטשילד בתל -אביב. אני אישית מרוצה מהרעש הזה שיש סביבי כי הוא עוזר לי להתנתק, אבל הבחורה שמולי מתעצבנת על כל בכי קטן של תינוק או על כל דיבור של שתי נערות ששותות קפה שולחן לידנו. היא רוטנת ונושפת לתוקעת מבטי שנאה ב"מרעישים". רציתי להציע לה אוזניות שתחבר למחשב שלה ותפעיל קצת מוזיקה, אבל בטח גם זה היה מעצבן אותה. רעשי מכונת הקפה ושיחות עובדי המקום ממש מקוממות אותה ושוב היא נושפת ונושפת פעם דרך האף ופעם דרך השיניים.

לי זה נראה מעניין, שדווקא אני שבכל מקום אחר חוטף עצבים על כל רעש סביבתי שקורה, אם זה רעש של מישהו אוכל ( זה יכול להרוג אותי) או כשמישהו עושה "ממצצ.." כשהוא לוקח שלוק מהשתייה שלו, דווקא אני לא מתעצבן מכל הרעש שקורה פה. להפך , אני מאד נהנה.

מעניין מה תהיה התגובה שלה כשיצטרף אלי פה מישהו ונתחיל לדבר על הא ודא.

שתתמודד.

עדכון ….
היא אכן עשתה ים קולות של נשיפה ומבטי שנאה כשהצטרף חבר והתחלנו לדבר.

כל בוקר כמעט אני צריך להתמודד עם השלט המעצבן הזה שנמצא בפנייה שמאלה למקום העבודה שלי. השלט המטופש הזה לא מאפשר לראות מה מגיע מהנתיב הנגדי. צריך לצאת למלחמה נגד כל הדברים המטופשים האלו שיש בכביש. וכמובן נגד הנהגים הטיפשים בכביש. למשל , אתמול נסעתי לתומי לכיוון צומת ביל״ו והרמזור הפך לאדום, כמובן שמיהרתי לעצור אך במראה אני רואה רכב שמתקרב אלי במהירות ומנסה לבלום וכשהוא רואה שהוא לא מצליח אז הוא סטה שמאלה ונעצר במקביל אלי. מיותר כנראה לציין מה היה קורה לי אם לא היה סוטה שמאלה. שאלתי אותו למה הוא לא שמר מרחק ממני. התשובה שלו הייתה : ״ לא ציפיתי שתעצור״, התנצלתי שעצרתי באור אדום ואמרתי לו שהוא צודק שבאמת זה מוזר לצפות בישראל שהרכב לפניך לא ״יחתוך״ את האדום.

"רוצה לבוא לפסטיבל יין במצודת עין חמד (איזור י-ם…), יציאה מת"א עוד שעה?"

זה ה-SMS שקיבלתי ממירי בזמן שעשיתי קניות ב-AMPM ( איך בניתי על הסטייק שקניתי באותו רגע). אז כמובן שאי אפשר לוותר על פסטיבל יין למרות שזה נשמע כאירוע למבוגרים. אבל אין מה לעשות אנחנו כבר מבוגרים….

אספתי את מירי, לירי ולירן ויצאנו לדרכנו לכיוון עין חמד. כשהגענו לחניה ראינו כמות עצומה של מכוניות בחנייה והיינו בטוחים שמפוצץ באנשים, ואכן כך היה, אבל לא בפסטיבל היין פשוט הייתה שם גם חתונהבגן אירועים הצמוד. ההפתעה הנחמדה הייתה לגלות שהפסטיבל כולל גם הופעה של דיוויד ברוזה. שילמנו 60 ש"ח בכניסה ונכנסנו שמחים וטובי לב. בכניסה לפסטיבל עצמו שמחנו לגלות שכול אחד מקבל כוס יין גדולה ויפה ( אני קיבלתי בסוף שתי כוסות) . התחלנו להסתובב בין הדוכנים ולשתות יין. עד מהרה נוכחנו לגלות שמאחורי כל יקב יש סיפור של אנשים , כי אלו היו יקבים קטנים באיזור הרי יהודה.  בכל דוכן דאגו שנטעם מכל היינות ושנשמע כמה שיותר סיפורים, גם להסתובב עם מירי, לי ולירן זה נחמד כי יחד אנחנו חבורה חיובית שנחמד לאנשים לדבר איתנו. קצת התאכזבנו מהגבינות אבל גם לא ציפינו ליותר מדי את האמת.

ההופעה של דיוויד ברוזה הייתה רגילה, אין לי מה להוסיף על זה, נקודה.

באיזו שהוא שלב מירי ולירי התחילו לגלות סימני שמחה וצחוק ומירי ניסתה בכל כוחה להפיל את אחד הגשרים בפארק בעזרת קפיצות ולירי התחילה לעשות ביצועים משלה לשיר "אבני בי" שנוגן בחתונה כשהיינו בדרך החוצה.

איך אפשר לסיים ערב ( יותר נכון לילה ) באיזור הזה בלי לפרק חומוס באבו גוש, כמובן שלא הלכנו ללבנונית, ולא לאבו שוקרי ולא בגלל שלא רצינו אלא פשוט הם היו סגורים. אז הלכנו למסעדה אחרת ליד ואכלנו אחלה חומוס באמצע הלילה. ועם שתי בנות שיכורות זו בהחלט חוויה מרעננת.

long story short  , זה לא רע להזדקן… ככה אפשר ללכת לפסטיבל יין מעניין.

אני יושב לי בבית קפה, עם הלפטופ גולש להנאתי וכותב לי דברים בבלוג או מתכתב בפייסבוק או במסנג'ר. אני נוהג לשבת בדיזי שם יש ספה שמיועדת לגג אבל גג 3 אנשים שלא קשורים אחד לשני, יש גם שלושה שולחנות. עם קצת רצון אפשר שבאחד השולחנות ישבו זוג. אבל מה בעצם קורה… הרי ישראלי טוב לא יוותר על האפשרות לשבת על ספה נוחה ומפנקת ( היא באמת נוחה) אז פשוט מתיישבים לך באמצע החיים. עכשיו אין לי בעיה עם זה שיושבים סביבי ושיש מרחק של בן אדם אחד ביני לבין שאר היושבים…..אבל זה נראה שרק לי זה משנה. אין פעם שאני יושב כאן ואיזה אדיוט בטוח שהוא יכול לשבת איתי, במקרה הטוב זה רק הוא אבל בדרך כלל זה עם ילדים או כלב בגודל של סוס פוני.

אפילו פעם אחת לא שאלו אותי אם זה מפריע שהילד מרייר לי על התיק, או שהוא תופס לי את הרגל כי הוא חושב שאני חבר של אבא שלו. או שהכלב יושב לי מתחת לשולחן כי אני נורא אוהב כלב שמריח נהדר ולעיתים קצת רטוב מהשלולית בחוץ. מה עובר לאותם אנשים בראש, איפה המודעות החברתית שלהם? מילא היו שואלים או מבקשים סליחה, אבל זה לא מזיז להם. במקרה אחד אפילו אחד מהם הציץ לי למחשב והתחיל לשאול אותי על מה שאני כותב….מה נסגר איתך בן אדם?

למה אני עצבני על זה עכשיו? כי גם עכשיו אני יושב בדיזי התיישב בשולחן לידי בספה בחור אחד, עד כאן אין שום בעיה. אבל אחרי כמה דקות מצטרף אליו חבר, שמתיישב כמעט עלי, מסובב את הגב לפרצוץ שלי ,חושף את כישוריו כשרברב ולאט לאט בעצם מתקדם לכיוון שלי כדי שאני אזוז.

עכשיו אני משתדל להיות בחור סובלני, ואני לא מעיר כלום כי אני יודע שאני לא אצליח לשמור על טונים רגועים. אז לעיתים אני פשוט זז שולחן אחד הצידה ולעיתים אני פשוט שותק ומחכה שילכו. אבל אם מישהו שקורא שורות אלה הוא אחד מאותם אנשים, בבקשה….תשימו לב לאותם אנשים שבאים לבית קפה בשביל לעבוד, ללמוד או סתם להיות קצת לבד.

תודה

לפני 4 שנים השתחררתי מהצבא (ולא אני לא בן 25 עכשיו), והתחלתי את חיי כסטודנט מן המניין ( בשנה ראשונה הייתי לא מן המניין , אבל זו סתם בירוקרטיה). בשנה הראשונה עשיתי בגרויות במכינה הקדם אקדמית ברופין ולאחר מכן התחלתי ללמוד הנדסת תוכנה בשנקר, תואר שנקטע בגלל המלחמה וגם מחוסר עניין שלי. ואחרי שנתיים עברתי ללמוד את מה שאני לומד עכשיו, טכנולוגיות למערכות למידה. תוך כדי עבדתי בחברה סלולרית וניסיתי להוצא מעצמי במהלך כל אותה התקופה את מקסימום היצירתיות שלי.

אני מתגייס לצבא שוב שבוע הבא, זה לא משנה התפקיד או מה בדיוק אני הולך לעשות אלא מה שחשוב זה השינוי שעברתי בארבע שנים האלו. אחד הדברים הכי חשובים שהבנתי זה שלא העבודה עושה את האדם אלא האדם עושה את העבודה, בכל מקום שאתה נמצא אתה יכול למצוא דרך לבטא את עצמך בצורה הטובה ביותר, מה שחשוב זה להיות מודע למה שאתה יכול להפיק מעצמך כאדם לדבוק בזה. כשעובדים במקום עבודה מסודר (כמו בצבא למשל) מאד קל ליפול לשיגרה של עבודה ובית ולהזניח את היצירתיות, אני יודע כי הייתי שם בתקופת הצבא הראשונה שלי. אך הדבר הכי חשוב וזה גם מה שיכול לשמור על נפש בריאה זה להמשיך ליצור ולתת ביטוי למה שאתה.

בכל מקרה, אתמול עשיתי "מסיבונת גיוס" בצ'ירס, עשיתי את זה כי בעצם אף פעם לא הייתה לי מסיבת גיוס, גם לא בגיוס הראשון לצבא. אז הרגשתי צורך לפצות על זה…..

מקווה להחזיק מעמד….(-:

נראה לי שאני יכול להגדיר את זה כהצלחה קטנטנה, שסוף סוף כמקישים בגוגל "אסף פרל" , מופיע ראשון ברשימה אתר הבית שלי ( שעוד לא בדיוק מוכן כמו שצריך) וגם יש קישורים לפוסטים בבלוגים שלי. פתאום לא רק מוצאים איזה איזכור לשם שלי באיזה אתר אופניים שהייתי רשום בו או באתר "במה" או בכלל בכתבה של Y-NET על הצניחה לציון 50 שנה לצניחה במיתלה, שבה כתבו שאני זה אבא של אבא שלי ( התבלבלו בשמות).

עוד נקודה שמבחינתי נראית חשובה, זו העבודה שיש קישור לביקורת שלי על הסרט "חופשיה ומאושרת", שכתבתי בבלוג שלי "לא אני", בבלוג של קולנוע לב. אפילו קיבלתי תגובה חמה לביקורת. האם זה נדמה לי או שאני מתחיל להיות קצת יותר מוכר ברשת. בקיצור אני כרגע מרוצה, אני מקווה שלאט לאט אני אהיה קצת יותר ויותר מוכר ברשת.

אני לא יודע מאיפה בדיוק קיבלתי את הכולרה הזו אבל משלשום אני חולה.

 עכשיו , יש כמה סוגים של חולה : יש חולה של יום בית ספר – ואת האמת זה הכי כיף, כי אז לא צריך תירוצים, רק שוכבים במיטה ומחכים שאמא תביא לך ארוחת בוקר, צהריים וערב וכשצריך תקרב אליך את השלט של הטלויזיה. יש חולה של יום עבודה – אז זה נחמד קצת פחות כי אתה צריך לגלגל את עצמך מחוץ למיטה וללכת לרופא כדי שיתן לך אישור מחלה כדי שאגף שכר יזין את זה ושלא ירד לך יותר מדי כסף על זה שאתה חולה.

ויש חולה כמוני – סטודנט , בן 30 עם עבודה וכמה ימים לפני מבחן והגשה של שני פרוייקטים סיום. וזה לא כל כך כיף. אני גר לבד אז אין מי שיביא לי ארוחות ואין לי טלויזיה אז אני גם לא יכול לשרוף את הזמן, אני לא מצליח ללמוד למבחן ואת הפרוייקטים סיימתי בקושי. הבחורה נמצאת בלונדון אז גם תחלופה לטיפול של האמא, אין. אני לא יכול ללכת לרופא כדי להביא אישור מחלה כי אני חייב להיות צמוד לשירותים ( אני לא אמשיך לפרט בנושא זה) בקיצור…… זה לא בריא להיות חולה.

אני שכבתי בתנוחת עובר בערך 24 שעות עם חום לא גבוה ולא נמוך בחדר חשוך וקר עם סרטים שרצים ברקע על מסך המחשב…..

את המשפט הקודם כתבתי כי במקרה אמא שלי תקרא את הפוסט הזה שתבין שאני מתפעל יפה את הגנים הפולניים שלי. 

בענפי ספורט רבים בהם לניסיון המוכח ישנה חשיבות גדולה, כגון טיסה , צניחה, ועוד…. נהוג לבצע רישום של כל הפעילות במעין יומן פעילות – LogBook .

ה-LogBook גם משמש ככלי לרישום החוויות שעברנו במהלך הפעילות למשל : עם מי צנחנו ( ואף להחתים אותו) או מקומות אקזוטים שצללנו בהם או אירועים שהשתתפנו בהם.

גם החיים שלנו זה מעין ספורט שבו כדאי לתעד את החוויות שעברנו, את המקומות שביקרנו בהם או האנשים שפגשנו בדרך ….

זה הרעיון של ה-PearLog פה, זה מעין ה-LogBook שלי….

אסף פרל